פלא הסליחה
אם בכל שנה ה׳ מוחל לי, מדוע יביא הדבר שאירא ממנו יותר?
תוכן הענינים6 פרקים
שוב ושוב אנו אומרים בימים אלו:
סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ.
ריבונו של עולם, סלח לנו.
ואז נגמר יום הכפורים. אנו מאמינים שה׳ מחל לנו. שרים, רוקדים, וחוזרים לביתנו בשמחה.
אבל נעצור רגע. מה בעצם אירע כאן?
ארבע שאלות קשות
א. היכן הדין?
נניח שאדם עבר על החוק, בא לפני הדיין ואומר: “אדוני הדיין, מתחרט אני באמת.”
והדיין משיב: “טוב. נמחל לך. הדין בטל.”
לזה לא נקרא רחמים. לזה נקרא קלקול הדין.
אם כן, מה אנו מבקשים מה׳ שיעשה?
ב. הקב״ה אינו ותרן
חז״ל אמרו זאת בחריפות:
כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְרוּ חַיָּיו
כל התורה כולה בנויה על כך שאין מעשה בלא תוצאה.
אם כן, מהי מחילה? העבירה היתה או לא היתה? ואם היתה, להיכן הלך הדין?
ג. למה צריך לבקש כלל?
ה׳ יודע בדיוק מה עשיתי. יודע למה עשיתי, והאם באמת אני מתחרט. ידע זאת עוד קודם שנולדתי.
אם כן, מה אני מודיע לו כשאני עומד ואומר:
אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ…
ד. למה הסליחה מוסיפה בי יראה?
היה מקום לומר להיפך. אם בכל שנה אני רואה שה׳ מוחל לי, וכי לא אירא ממנו פחות?
ואילו דוד המלך אומר:
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא
כיצד מולידה הסליחה יראה?
אולי המשל שבידינו אינו נכון
התבונן מדוע בני אדם מוחלים.
חברה שחייבים לה 23 דולר. גביית החוב תעלה לה 80 דולר, ולכן היא מוותרת עליו. אין זו אהבה. זהו חשבון.
המלכות אינה יכולה לתבוע את הנאשם על כל עבירה קטנה. בתי דין ובתי אסורים עולים ממון, ולכן יש דברים שמניחים להם. גם זו אינה מחילה. זו כדאיות.
שנים רבים, ואחד מהם אומר: “טוב. נשכח מזה.” אולי הוא עייף. אולי הוא שונא מריבות. אולי הוא צריך את הקשר יותר משהוא צריך לנצח.
הרבה מן המחילה של בני אדם נובעת מחסרונם.
מחילה מסוג אחר
ילד ממרה את פי אמו במזיד.
היא יכולה להענישו. אינה יראה ממנו, ואינה חושבת פתאום שמה שעשה כשורה. אבל היא רואה אותו עומד לפניה, בוש ונכלם, ויודעת שעונש נוסף לא יקרבנו.
לכן היא כורעת לפניו, מביטה בעיניו ואומרת:
“אני יודעת מה עשית. לא טוב עשית. אבל עדיין בני אתה. בוא אלי.”
מחילה זו אינה סוף החינוך. המחילה היא החינוך.
הילד הולך משם וחושב: “אחרי מה שעשיתי… אמא עדיין רוצה בי?”
ומפני שהרגיש את האהבה הזאת, אינו רוצה לצערה עוד. המחילה פעלה מה שהעונש לא יכול היה לפעול.
מה שראה המלבי״ם
המלבי״ם מדייק בלשון. הפסוק אינו אומר רק “אתה סולח”. הוא אומר שהסליחה היא עמך:
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה
כשאדם מוחל, מבאר המלבי״ם, הסיבה היא בדרך כלל במי שמוחלים לו: שהתחרט, שהתחנן, שעורר רחמים, שמצא חן. אבל אצל ה׳:
אַתָּה סִבַּת הַסְּלִיחָה נִמְצָא בְּךָ
סיבת הסליחה היא בה׳ עצמו. העולם לא היה יכול להתקיים בלעדיה. וכמו שאמר אברהם אבינו, אם דין אתה מבקש, אין עולם.
ואז מגדיר המלבי״ם מהי סליחה אמיתית:
שֶׁיַּעֲבִיר אֶת הֶעָוֹן כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בַּמְּצִיאוּת כְּלָל
אדם אינו יכול לעשות זאת. יכול אני לחדול מלכעוס עליך. יכול אני להחליט שלא לנקום. יכול אני לבנות מחדש את ידידותנו. אבל אינני יכול לשלוח ידי אל העבר ולעשות שמה שהיה כאילו לא היה.
ולכן, מעיר המלבי״ם, בשום מקום בתנ״ך אין אדם נותן סליחה לחברו. רק ה׳ סולח.
והנפלא מכל
“למען תורא”. למה ה׳ סולח? כדי שנירא ממנו.
אצל מלך בשר ודם, אומר המלבי״ם, הסליחה מחלישה את היראה. יראים מן המלך משום שהוא מעניש. אם לעולם אינו מעניש, אין ממה לירא.
הקב״ה אינו צריך עונש כדי להראות את גדולתו. סליחתו היא שמראה אותה.
אתה עומד לפני ה׳ שאין לו סוף. אינך יכול להזיק לו. אינך יכול להקטינו. אינך יכול ליטול ממנו מאומה.
ואף על פי כן, אתה חשוב בעיניו.
נכשלת. התרחקת. אתה שב. וה׳ אומר: שובה אלי.
ופתאום אתה פוגש דבר שכמעט אי אפשר להשיגו:
אחרי כל מה שעשיתי, ה׳ עדיין רוצה בקשר עמי.
אין זה מקטין את ה׳. זה מגדילו לאין שיעור.
זהו “כי עמך הסליחה למען תורא”. הסליחה מגלה את רוממותו של ה׳, והיא שמולידה יראה.
היציאה מיום הכפורים
אין אנו יוצאים ואומרים: “יפה. יצאתי פטור בלא כלום.”
אנו יוצאים ואומרים: “מי הוא ה׳ הזה שאני שלו?”
כשהסליחה נכנסת באמת אל הלב, אין רוצים לברוח ולחטוא שוב. רוצים להתקרב.
ואולי מה שמתגלה יותר מכל בתשובה אינו עד כמה רעה היתה עבירתי.
אלא עד כמה עמוק היה הקשר כל הזמן.
הכתבים של השבוע, בכל ערב שבת
מכתב קצר אחד לפני שבת, ובו כל הכתבים החדשים. לא יותר.