לֵב לָדַעַת

כתבים · עבודה

מפני מה אנו משועבדים לשלילה?

התינוק לומד: כשאני בוכה, באים אלי בריצה. והשאלה היא אם אי פעם הפסקנו לבכות.

· 6 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים10 פרקים
  1. היכן למדנו זאת
  2. הבכי של המבוגר
  3. מה משלמת לנו תחושת הקרבן
  4. הפנים האחרות: “אין לי די”
  5. מפני מה איננו רואים את מה שניתן לנו
  6. להחליף את השאלה
  7. מפני מה ההתמכרות מרפה
  8. מן הראיה אל העבודה
  9. הצד השני, שאינו נוח
  10. מ”דאגו לי” אל “מה אוכל לתת?”

הנח למחשבה לנפשה כמה רגעים, והתבונן לאן היא הולכת.

לעתים רחוקות היא נמשכת אל מה שמתוקן. היא הולכת אל מה שהשתבש היום, אל מה שאמר פלוני, אל מה שעלול להתקלקל מחר. אנו מתלוננים. אנו מאשימים. אנו שופכים את לבנו. אנו קוראים את הכותרת המכעיסה, ואחריה את הבאה. אנו עוקבים אחר מריבות הפוליטיקה שאין להן שייכות לחיינו. אנו חוזרים על אותה צרה במחשבתנו שוב ושוב, הרבה אחר שחדלה להועיל.

והנה הפלא: אין בכל זה כדי להיטיב את מצבנו. השלילה מוסיפה לנו צער, כמעט בכל פעם.

ואם כן, מפני מה אנו שבים אליה?

מפני שהיא משתלמת. לא בשמחה, אלא בדבר שאנו מבקשים יותר ממנה.

היכן למדנו זאת

התבונן בתינוק שאינו מקבל את מבוקשו.

הוא מפיל עצמו על הארץ. הוא בוכה, צועק ובועט. ומיד קורה דבר: הכל באים בריצה. מישהו מרים אותו, מחבקו, מרגיעו, מרחם עליו.

התינוק אינו אומר זאת בפיו, אבל לימוד אחד נחקק עמוק בתוכו:

כשאני מצטער, בני האדם מתקרבים אלי.

הצער מביא רחמים. הכאב מביא אהבה.

ולימוד זה אינו נעלם כשאנו גדלים. הוא רק נעשה מתוחכם יותר.

הבכי של המבוגר

המבוגר אינו שוכב על הארץ ובועט. יש לו דרכים טובות מזו.

אנו באים הביתה ופורשים לפני בני הזוג את כל רשימת מה שהשתבש היום.

אנו מתקשרים לחבר כדי לשפוך את הלב.

אנו כותבים ברשת עד כמה רע המצב.

אנו שוקעים בחדשות, בכל מה שמקולקל בעולם.

אנו יושבים לבדנו עם מחשבותינו ואומרים לעצמנו שדבר אינו מצליח.

כלפי חוץ אלו דברים שונים. אבל בפנימיותם, רבים מהם הם אותה תנועה עצמה שעשה התינוק על הארץ:

ראו כמה אני סובל. ראו כמה רע לי. בואו ותנו לי אהבה.

זוהי תחושת הקרבן. והיא נוחה הרבה יותר ממה שנראה.

מה משלמת לנו תחושת הקרבן

מי שעושה עצמו קרבן מרויח שני דברים.

1. נדמה לו שבזה ישיג אהבה

אם כואב לי, יבחינו בי. ירחמו עלי. יתנו לי תשומת לב והשתתפות. במקום כלשהו בפנים, אני עדיין התינוק שעל הארץ, הממתין שמישהו יבוא בריצה.

2. היא פוטרת אותו מן החובה

זה שקט יותר, ואולי משיכתו חזקה יותר.

אם המצב רע כל כך, כיצד אפשר לדרוש ממני משהו? אני בצער. איני צריך להיות החזק. איני צריך להיות הנותן. איני צריך לגדול, להשיג או לקבל אחריות.

ואיני צריך לעבוד את ה׳. ראו באיזה מצב אני נמצא.

ומשום כך יכול אדם להיות משועבד לצרותיו שלו. לא מפני שהוא נהנה מן הצער, אלא מפני שהצער נותן לו דבר: תשומת לב, רחמים, תירוץ לעמוד מלכת, והרגשה שמישהו חייב לו עתה לדאוג לו.

הפנים האחרות: “אין לי די”

לא כל שלילה נשמעת כקול הקרבן. יש שלילה שנשמעת כגאוה.

“מגיע לי יותר.” “לא זה מה שראוי שיהיה לי.” “ראו מה יש להם.” חלק גדול מן הכעס על העולם, וחלק גדול מן הפוליטיקה, נשען על זה בדיוק.

לכאורה זה הפך תחושת הקרבן, אבל שניהם יונקים מאותו שורש. הקרבן אומר: “אני סובל, תנו לי.” הגאה אומר: “חייבים לי, תנו לי.” ושניהם עומדים באותו מקום:

איני מקבל.

החובות הלבבות מתאר אדם זה בדיוק מכאיב. כל מה שישיג, כבר הוא מושיט ידו אל המדרגה שאחריה. הטובות המרובות שבידו נראות לו מעטות, והמתנות הגדולות קטנות. עד שכל טובה שיש לזולתו נדמית לו כאילו נגזלה ממנו:

כִּי כָל אֲשֶׁר יַגִּיעוּ מִמֶּנּוּ אֶל מַעֲלָה מְבַקְשִׁים מָה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְדוֹרְשִׁים מָה שֶׁאַחֲרֶיהָ וְתִמְעַטְנָה בְּעֵינֵיהֶם הַטּוֹבוֹת הָרַבּוֹת וְתִקְטַנְנָה אֶצְלָם הַמַּתָּנוֹת הַגְּדוֹלוֹת עַד שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים כָּל טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ לְזוּלָתָם כְּאִלּוּ נִשְׁלְלָה מֵהֶם

חובות הלבבות, שער הבחינה, פתיחה

ומביא את הפסוק המלמד לאן הדבר מוליך: אדם המלא כל כך בעצמו, עד שאין ה׳ במחשבותיו כלל.

רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל־יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹקִים כׇּל־מְזִמּוֹתָיו

תהלים י, ד

נמצא שעיקר הקלקול אינו התלונה. הוא תמונת המציאות שמתחת לתלונה. אם אני מאמין שאיני מקבל, עלי לחפש בלי הרף דרכים להביא את בני האדם לתת לי. לפעמים על ידי הישגים. לפעמים על ידי שליטה. ולפעמים על ידי צער.

מפני מה איננו רואים את מה שניתן לנו

החובות הלבבות פותח את שער הבחינה, שער ההתבוננות וההכרה, בדבר מפליא. טובות ה׳ מגיעות לכל אדם. ורוב בני האדם עוורים מלראותן:

כִּי טוֹבוֹת הָאֵל יִתְעַלֶּה עַל בְּרוּאָיו וְאִם הֵן כּוֹלְלוֹת אֶת כֻּלָּם כמ״ש הַכָּתוּב טוֹב ה׳ לַכֹּל רֻבָּם כְּעִוְרִים מֵהַכִּירָן

חובות הלבבות, שער הבחינה, פתיחה

כיצד יתכן שאדם יהיה עיוור לדבר המקיף אותו בכל רגע?

דוקא משום שהוא מקיף אותו בכל רגע. אנו גדלים בתוך טובו של ה׳, והיא נעשית מוכרת כל כך עד שאנו מחזיקים אותה כחלק מעצמנו, כדבר שהיה שלנו מעולם ואי אפשר ליטלו:

עַד שֶׁשָּׁבוּ אֶצְלָם רְגִילוֹת וִידוּעוֹת כְּאִלּוּ הֵם עַצְמִיּוֹת לָהֶם בִּלְתִּי סָרוֹת מֵאִתָּם

חובות הלבבות, שער הבחינה, פתיחה

ואחר כך הוא מביא משל.

איש חסד מוצא תינוק נטוש במדבר. הוא מביאו לביתו ומגדלו: מאכילו, מלבישו, נותן לו כל טוב, עד שהתינוק גדל.

לימים שומע אותו איש על אסיר הנתון ביד אויב אכזר, רעב ועירום ימים רבים. הוא פודה אותו, מביאו לביתו, ונותן לו מקצת ממה שנתן לתינוק.

מי מכיר טובה יותר?

האסיר. ובהרבה. הוא יצא מן הצער אל הטובה בעינים פקוחות, ולכן הוא מרגיש כל פרט ממנה. והתינוק, שקיבל הרבה יותר, כמעט אינו מרגיש, מפני שהורגל בה מנעוריו:

וְהָיָה הָאָסִיר מַכִּיר בְּטוֹבַת הָאִישׁ עָלָיו וּמוֹדֶה עָלֶיהָ יוֹתֵר מִן הַתִּינוֹק שֶׁגָּדַל בָּהּ

חובות הלבבות, שער הבחינה, פתיחה

אנחנו הם התינוק הזה.

נשאנו על הזרועות מן ההתחלה, ולכן מעולם לא הרגשנו שנושאים אותנו. ה׳ בעצמו אומר זאת עלינו:

וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל־זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים

הושע יא, ג

וזה מחזירנו אל התינוק שעל הארץ. הוא בוכה על אהבה בתוך בית שכבר מלא בה. לא מפני שהאהבה חסרה, אלא מפני שחדל לראותה.

להחליף את השאלה

ולכן אין תשובת התורה רק “חדל להתלונן”. לומר לאדם שיחדל להתלונן כל זמן שהוא מאמין שאינו מקבל, דומה לאומר לרעב שיחדל לחשוב על מזון.

התשובה היא לשנות את הראיה.

שער הבחינה מרגיל את האדם להחליף שאלה אחת בחברתה. במקום לשאול כל היום “מה לא בסדר?”, הוא מתחיל לשאול:

מה אני מקבל?

ואז הוא מתבונן באמת.

הגוף שהתעורר הבוקר ופועל בלי שיצוה עליו. הנשימה שלא הוא סידר. האנשים שבחייו. הלחם שעל השלחן. אלף הדברים שעלו יפה היום, ואיש אינו כותב עליהם. הכל נתון במתנה, לא בשכר, רק משום שה׳ רוצה להיטיב.

לאט לאט מתחיל האדם להבין: איני חי בתוך מחסור. אני חי בתוך שפע עצום של חסד.

ואחר כך ההבנה בעומקה:

יש לי כל כך הרבה. ניתן לי כל כך הרבה. איני ראוי לכך, ועדיין נותנים לי כל כך הרבה.

מפני מה ההתמכרות מרפה

וזה מה שעושה הדבר ללימוד הישן.

הבכי, שפיכת הלב והשלילה, כולם היו תחבולות להשיג אהבה. אבל אם אני מרגיש באמת שה׳ נותן לי בכל רגע, איני צריך עוד תחבולה. איני צריך לעשות עצמי קרבן כדי שמישהו יבוא בריצה.

אני כבר יודע שאוהבים אותי.

אני כבר יודע שנותנים לי.

אני יכול פשוט לומר תודה, ולחיות בתוך ההרגשה הזאת.

כשהדבר נקלט, מתחילה להחליש משיכתן של המחשבות השליליות, העצבות, הכותרות הרעות והכעס הפוליטי. לא מפני שהכרחתי את עצמי לחדול, אלא מפני שכולן ניסו להשיג לי דבר שעכשיו אני רואה שכבר יש לי.

מן הראיה אל העבודה

ולכן קבע החובות הלבבות את שער עבודת האלקים מיד אחר שער הבחינה.

תחילה עלי לראות מה אני מקבל. רק אחר כך אוכל להשיב. והתשובה באה מאליה, כדרך שכל אדם הגון מרגיש שהוא חייב משהו למי שהיטיב עמו:

וְהוּא קִבּוּל עֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים כְּפִי אֲשֶׁר יְחַיְּבֵהוּ הַשֵּׂכֶל לַמֵּטִיב עַל מִי שֶׁהֵטִיב לוֹ

חובות הלבבות, שער עבודת האלקים, פתיחה

ראיית הטוב ← הכרת הטוב ← עבודת ה׳

העבודה אינה משא המוטל על מי שמרגיש ריק. היא מה שעושה אדם מלא.

הצד השני, שאינו נוח

גם ההפך נכון, וראוי לומר זאת ביושר.

אם ראיית מה שאני מקבל מביאה לידי עבודה, הרי שהסירוב לראות מה שאני מקבל הוא דרך שלא לעבוד. אדם שאינו רוצה להרגיש כמה ניתן לו, יש לו טעם לכך, גם אם לעולם אינו אומרו בפיו: ברגע שאודה כמה אני מקבל, אהיה חייב להשיב משהו.

ולכן אני נשאר הקרבן. אני נשאר ב”אין לי די”. כל זמן שאני החסר, אי אפשר לדרוש ממני דבר.

ובמבט זה, חלק גדול מן השלילה שלנו אינו עוסק באמת בחדשות, בפרנסה או בבני האדם שסביבנו. הוא דרך שקטה לאחוז בזכות שלא לעבוד.

מ”דאגו לי” אל “מה אוכל לתת?”

התינוק שעל הארץ למד לימוד אחד:

כשאני בוכה, באים ונותנים לי אהבה.

והמבוגר יכול ללמוד לימוד גדול ממנו:

איני צריך לסבול כדי שיאהבו אותי. כבר נותנים לי, בכל עת.

ומשירגיש אדם זאת באמת, אינו צריך עוד לחיות בשלילה. אינו צריך להיות שקוע במה שאינו כשורה, לבלוע חדשות רעות בלי סוף, או להוכיח שוב ושוב שהעולם מקולקל.

סוף סוף יוכל לחדול מלשאול: “מה מגיע לי?”

ולהתחיל לשאול: “רבונו של עולם, אתה נותן לי כל כך הרבה. מה אוכל להשיב לך?”

ושם מתחילה העבודה.

בהשראת שיעורהַאֵיךְ עוֹבְדִים עַל מַחֲשָׁבוֹת שְׁלִילִיּוֹת?מאת הרב שמעון שפיצר

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה