לֵב לָדַעַת

כתבים · עבודה

הדמיון שיש עוד כחות

אנו טועים ומחליפים את הכלי במקור.

· 7 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים9 פרקים
  1. אהבה
  2. אף תענוג גשמי יכול להיות כך
  3. התאוה מתחילה כשאני חדל לראות דרך החפץ
  4. למה אי אפשר שזה יצליח לגמרי?
  5. הפחד הוא אותו דמיון עצמו, מן הצד השני
  6. זוהי צורתה הפנימית של עבודה זרה
  7. הישות עצמה יכולה להיעשות האליל הגדול מכולם
  8. ועכשיו יראת שמים פירושה דבר עמוק הרבה יותר
  9. וכך האהבה והיראה מתאחדות לבסוף

יש טעות יסודית אחת, והיא מונחת ביסוד חלק גדול מן התאוה, מן התלות באחרים, מן הגאוה ומן הפחד:

אנו מחליפים את הכלי במקור.

הקב״ה הוא לבדו המקור האמיתי של המציאות, של החיים, של התענוג, של הבטחון, של הערך, של האהבה ושל כל טוב. כל השאר עובר. אדם, מאכל, ממון, בריאות, יופי, שם טוב, שכל, הצלחה, כולם קיימים רק משום שה׳ מהוה אותם, וכולם יכולים להיעלם.

הקלקול מתחיל כאשר דבר נברא חדל להיות בעינינו כלי שדרכו ה׳ נותן, ומתחיל להיראות כאילו הוא עצמו הנותן.

זהו שורש הדמיון.

אהבה

כשאני אומר: “אני אוהב את האדם הזה משום שהוא גורם לי הרגשה טובה, מכבד אותי, מבין אותי, נותן לי ממון, או גורם לי להרגיש חשוב”, את מה באמת אני אוהב?

פעמים רבות אינני אוהב אותו באמת. אני אוהב את מה שאני מקבל על ידו.

והיינו:

כׇּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה

אבות ה, טז

כשהדבר נעלם, האהבה נעלמת.

האהבה העמוקה היא דבר אחר לגמרי.

אני אוהב את ה׳. וכשאני מביט ביהודי אחר, אני רואה מעבר לישות החיצונה, לאופי, לגוף, למעלות ולחסרונות. אני רואה נשמה ששרשה בה׳.

וכמו שמתאר בעל התניא, כאשר הגוף נעשה טפל והנשמה עיקר:

שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה

תניא, פרק לב

נמצא ש”ואהבת לרעך כמוך” אין פירושו שעלי להנות מכל אופי במדה שוה. פירושו שאני לומד לאהוב דבר עמוק הרבה יותר מן האופי.

אני אוהב את האלקות המתגלה דרך האדם הזה.

ואז אהבתי ליהודי אחר אינה מתחרה באהבת ה׳. היא עצמה גילוי של אהבת ה׳.

אין כאן אלף אהבות שאין להן קשר זו לזו.

יש בסופו של דבר אהבה אחת, אהבת ה׳, המתגלה דרך הדברים שבהם אני פוגש אותו.

אף תענוג גשמי יכול להיות כך

קח פרוסת לחם.

את מה באמת אני אוהב?

קמח ומים שנאפו יחד? דבר שיכול להתייבש מחר, להישרף באש, או להיעלם בעוד חמש דקות?

הלחם עצמו אינו מקור חיי.

ה׳ הוא הזן אותי על ידי הלחם.

וכשאני אוכל כראוי, אני יכול להרגיש:

ראה את חסד ה׳. ברא רעב, חטה, טעם, עיכול, מזון, וברגע זה הוא מחיה אותי.

ואז אני יכול להנות מן הלחם הנאה גדולה, בלי לעבוד את הלחם.

התענוג עובר דרך החפץ אל ה׳, במקום להיעצר בחפץ.

לחם ← חסד ← ה׳.
יופי ← חכמת ה׳ ← ה׳.
ידידות ← אהבה ← ה׳.
ממון ← פרנסת ה׳ ← ה׳.
חיים ← מתנת ה׳ התמידית ← ה׳.

העולם הגשמי אינו צריך להיעלם.

הוא צריך להיעשות שקוף.

אני מתחיל לראות דרך הדברים, במקום להיעצר בהם.

התאוה מתחילה כשאני חדל לראות דרך החפץ

נניח שאני מרגיש ריקנות.

אני אוכל דבר טעים.

לרגע אני מרגיש טוב.

ואחר כך אני רוצה עוד אחד.

ועוד אחד.

מה באמת אני מבקש?

החתיכה הראשונה כבר נתנה לי כל מה שיש במאכל עצמו: טעם.

אבל אי שם בפנים ביקשתי ממנו הרבה יותר:

מלא אותי. הרגע אותי. שמח אותי. תן לי חיים. העלם את הריקנות.

ואת זה אין המאכל יכול לעשות.

ונמצא דבר מוזר: פעמים שאנו חוזרים על תענוג לא משום שהצליח כל כך, אלא משום שלא נתן לנו מה שציפינו ממנו בלי משים.

אולי הנגיסה הבאה תעשה זאת.
אולי הקנייה הבאה.
אולי השבח הבא.
אולי עוד מאה אלף דולר.
אולי הסכמתו של אדם נוסף.
אולי חוויה נוספת.

וכך נוצר הגלגל:

תאוה ← תענוג ← הקלה לשעה ← ריקנות ← תאוה חזקה יותר.

למה אי אפשר שזה יצליח לגמרי?

משום שמבקשים מדבר שיש לו סוף שימלא דבר עמוק הרבה יותר.

הגוף יכול לשבוע. את הנשמה אי אפשר למלא בפרוסת עוגה.

לכן ריבוי תענוגים יכול להשאיר את האדם אחר כך ריק ושפל באופן מוזר.

אין זה משום שהתענוג הגשמי רע.

ה׳ ברא את התענוג.

השפלות באה כאשר דבר שהיה אמור לשמש אותי ככלי נעשה אדוני.

“אני צריך את זה."
"עוד אחד."
"אינני יכול להיות בסדר בלי זה.”

העבד נעשה מלך.

ולכן שליטה עצמית יכולה להביא כל כך הרבה כבוד.

אני יכול להנות מן הבשר.

אבל:

הבשר אינו אליל שלי.

הפחד הוא אותו דמיון עצמו, מן הצד השני

התאוה אומרת:

“הדבר הזה יכול לתת לי חיים.”

הפחד אומר:

“הדבר הזה יכול ליטול ממני את חיי.”

שני צדדים הם של אותה טעות עצמה.

נניח שאני נכנס לחדר, וצריך מאד את הסכמת כולם.

פתאום אני מתוח.

מה יחשבו?
האם אשמע טפש?
האם ידחו אותי?
אולי לא כדאי שאדבר.
אולי לא כדאי שאבוא כלל.

מדוע יש פתאום לאנשים האלה כח גדול כל כך?

משום שאי שם בפנים החלטתי תחילה:

הסכמתם נותנת לי ערך.

וכיון שאני מאמין בזה, מוכרח אני להאמין גם:

דחייתם יכולה ליטול ממני את ערכי.

הרי שתחילה אני עושה דבר למקור חיי.

ואחר כך אני מתיירא מאד שמא אאבד אותו.

ומכאן כלל נפלא:

כל מקור אהבה של שקר מוליד לבסוף פחד כנגדו.

  • אם אני עובד את הסכמת הבריות, אני ירא מפני דחייה.
  • אם אני עובד את הממון, אני ירא מהפסד ממון.
  • אם אני עובד את ההצלחה, אני ירא מכשלון.
  • אם אני עובד את שמי הטוב, אני ירא מבושה.
  • אם אני עובד את הנוחות הגשמית, אני ירא מאי נוחות.
  • אם אני עובד את השליטה, אני ירא מאי ודאות.
  • אם אני עובד את שכלי, אני ירא שמא אראה כשוטה.
  • אם אני עובד את כחי, אני ירא מחולשה.
  • אם אני עובד את הישות שלי, אני מבלה את חיי בשמירה על הישות שלי.

האהבה והפחד באים מאותו דמיון:

נתתי לדבר נברא שליטה על מציאותי.

זוהי צורתה הפנימית של עבודה זרה

לא בהכרח עבודה זרה כהלכתה, אלא מבנה הנפש שלה.

העבודה זרה אומרת:

יש כח אחר.

והלב יכול לטעות בדקות אותה טעות עצמה.

“האדם הזה נותן לי את פרנסתי."
"האנשים האלה קובעים את ערכי."
"המאכל הזה נותן לי שמחה."
"השם הטוב הזה עושה אותי למישהו."
"האדם הזה יכול להחריב אותי."
"הקהל הזה יכול לעשות אותי לאפס.”

החפץ נעשה אליל קטן בתוך תודעתי.

אני מתחיל לעבוד אותו.

פעמים אני עובד אותו בתאוה:

“אנא, תן לי חיים.”

ופעמים אני עובד אותו בפחד:

“אנא, אל תפגע בי.”

כך או כך, שכחתי:

אתה כלי. אינך המקור.

הישות עצמה יכולה להיעשות האליל הגדול מכולם

“אני מצליח."
"אני חכם."
"אני מכובד."
"אני נאה."
"אני מוכשר."
"אני בטוח בעצמי.”

אבל איזה מהם שלי לעולם?

חולי יכול לשנות את הכשרון.
זקנה יכולה לשנות את המראה.
מאורע אחד יכול לשנות את השם הטוב.
הממון יכול להיעלם.
השכל עצמו יכול להיחלש.

ואם זהותי בנויה על הדברים האלה, מוכרח אני להגן עליהם תמיד.

וזה מוליד דאגה עצומה.

אבל הזהות העמוקה אומרת:

שכלי הוא מתנה. ממוני הוא מתנה. כשרונותי מתנות. גופי מתנה. שמי הטוב לשעה. כל מציאותי ניתנת לי מה׳ בכל רגע ורגע.

אני יכול להשתמש בכל הדברים האלה, בלי שאף אחד מהם יהיה אני.

ואז ההצלחה אינה צריכה לנפח אותי, והכשלון אינו צריך לבטל אותי.

ועכשיו יראת שמים פירושה דבר עמוק הרבה יותר

בדרך כלל אדם חי עם מאות פחדים:

ה׳.
בני אדם.
ממון.
חולי.
דחייה.
בושה.
כשלון.
העתיד.

אבל אין עוד מלבדו מסדר לאט לאט את כל המפה מחדש.

אין מאות כחות עצמאיים השולטים בחיי.

יש מקור אחד.

בני אדם יכולים להיות כלים.
המאורעות יכולים להיות כלים.
גופי הוא כלי.
הממון הוא כלי.

אבל יש רק מקור אחד.

וממילא השאלה העיקרית משתנה, מן:

“איך אשמור את עצמי מפני כל הכחות האלה?”

אל:

“מה ה׳ רוצה ממני עכשיו?”

אם מישהו מבייש אותי, הסכנה הגדולה אינה בהכרח הבושה.

השאלה העמוקה היא:

האם זה יביא אותי לכעס, לשקר, לנקמה, ליאוש, או לניתוק מה׳?

הצער שלשעה אינו הסכנה האמיתית.

הריחוק מה׳ הוא מה שבאמת אינני רוצה.

זוהי יראה.

והאהבה היא תמונת הראי שלה:

הקירבה לה׳ היא מה שבאמת אני רוצה.

וכך האהבה והיראה מתאחדות לבסוף

התכלית אינה לחדול מלאהוב בני אדם.
התכלית היא לאהוב אותם עמוק יותר.

התכלית אינה לחדול מליהנות מן המאכל.
התכלית היא לטעום דרכו את חסד ה׳.

התכלית אינה לחדול מלהרוויח ממון.
התכלית היא לחדול מלהאמין שהממון הוא המקור.

התכלית אינה להתעלם מן הסכנה.
התכלית היא לחדול מלתת לסכנה כח עצמי.

התכלית אינה להשמיד את הישות.
התכלית היא לחדול מלעבוד אותה.

הכל חוזר להבחנה אחת:

כלי מול מקור

אדם יכול לתת לי אהבה, אבל הוא כלי.
המאכל יכול להזין אותי, אבל הוא כלי.
הממון יכול לספק דברים, אבל הוא כלי.
התרופה יכולה לרפא, אבל היא כלי.
אדם יכול להעמיד אותי בנסיון, אבל גם הוא כלי.
קהל יכול לדחות אותי, אבל אין הוא קובע את מציאותי ואת ערכי האמיתי.

ה׳ הוא המקור.

ולכן כל העבודה הפנימית יכולה כמעט להיכלל במשפט אחד:

לעולם אל תבקש מן הנברא שיתן לך מה שרק הבורא יכול לתת לך.

אל תבקש מן המאכל שיתן לך חיים.
אל תבקש מן הממון שיתן לך בטחון.
אל תבקש מבני אדם שיתנו לך ערך.
אל תבקש מן השם הטוב שיתן לך זהות.
אל תבקש מן התענוג שימלא את נשמתך.

וגם אל תתן לאף אחד מהם כח להחריב אותך.

תהנה מהם. הכר בטובתם. שמור עליהם כשראוי. אהוב בני אדם אהבה עמוקה.

אבל ראה דרכם.

כי מתחת לכל הדברים הרבים שאנו חושבים שאנו אוהבים ויראים מהם, יש בסופו של דבר מציאות אחת:

וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ

דברים ו, ה

ועוד:

אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ תִּירָא

דברים ו, יג

מקור אמת אחד.
אהבה אחת שאין למעלה ממנה.
יראה אחת שאין למעלה ממנה.

אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ

דברים ד, לה

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה