לֵב לָדַעַת

כתבים · עבודה

השמחה – בשבילך, או בשביל השמחה?

בעל השמחה בודק מי בא. האורח בודק אם ראו אותו. שניהם באותה שמחה, ושניהם משחקים באותו משחק.

· 4 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים8 פרקים
  1. שניים, ומשחק אחד
  2. האורח בא לתת
  3. גם בעל השמחה עלול ליפול בזה
  4. שמחה נקיה
  5. מדוע היה בתודה לחם רב כל כך
  6. גם האורח מקריב תודה
  7. ואז באות התשואות
  8. שאלה אחת לפני כל שמחה

האולם מלא. התזמורת מנגנת. ובעל השמחה עומד ליד הפתח ומתבונן בחדר.

מי בא? מי לא בא? האם נהנו מהאוכל? האם שמו לב לפרחים? מה יאמרו על כך מחר?

שבועות שלמים קודם לכן עסק בהזמנות, בתזכורות, ברשימות אורחים, בסידורי ישיבה, בתפריטים ובתמונות. לדאוג שכולם ידעו. לדאוג שיבואו האנשים הנכונים. לדאוג שהכל ייראה כראוי.

ועכשיו הגיע הערב, והוא אינו מצליח לשמוח באמת. הוא עסוק מדי בספירה.

שניים, ומשחק אחד

בצד השני של האולם, גם האורח סופר.

קודם שבא שאל את עצמו: האם ללכת? האם זה כדאי? מי עוד יהיה שם? האם יהיה לא נעים אם לא אבוא?

ועכשיו, משבא: כבר אמרתי מזל טוב? כבר רקדתי עם החתן? ראו אותי?

בעל השמחה מבקש דבר מן האורחים. האורחים מבקשים דבר מן השמחה. שני אנשים, באותו חדר, משחקים באותו משחק. ושם המשחק הוא אני.

אבל שמחה לא נועדה להיות כך מעולם.

האורח בא לתת

כשאדם נכנס לחתונה, אינו בא לקבל דבר. אינו בא כדי לסמן שאמר מזל טוב, או לוודא שרקד עם החתן.

לאדם אחר יש שמחה, וניתנה לך הזדמנות להיות חלק ממנה. באת לתת: לכבד, לשמח, להוסיף את שמחתך על שמחתו.

הגמרא אומרת זאת בחריפות:

כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״

ברכות ו:

שים לב מה אינה אומרת. אינה אומרת שכל מי שבא כבר יצא ידי חובתו. היא אומרת שאם נהנית מן הסעודה, אתה חייב לחתן את שמחתו. אכלת מלחמו, עכשיו תן לו משהו.

הכיוון הוא ממני אליו, ולא ממנו אלי.

אפילו מזל טוב יכול להתהפך פנימה. כבר אמרתי מזל טוב? כאילו היה זה סעיף ברשימה שצריך לסמן. אבל העיקר מעולם לא היה שאני אמרתי. העיקר הוא שהם ירגישו את חמימותם של אנשים שבאו רק כדי להשתתף בשמחתם.

גם בעל השמחה עלול ליפול בזה

בעל השמחה סבור שהוא הנותן. ראו כמה אנשים אני מאכיל. ראו איזו שמחה נאה אני עושה לכולם.

אבל מתחת לכך עשויה לרוץ שאלה אחרת: מה יחשבו עלי? האם יאמרו שהיתה חתונה נאה? האם עשיתי רושם נכון?

ועכשיו הוא זקוק להם. לבואם, למחמאותיהם, להסכמתם.

וכיון שהשמחה נעשית מקח וממכר בין שתי גאוות, אני נותן לך סעודה כדי שתיתן לי הערכה; אני נותן לך את נוכחותי כדי שתזקוף אותה לזכותי, היא מתחילה להחמיץ. כולם לוקחים. איש אינו שמח באמת.

שמחה נקיה

ישנה דרך נקיה הרבה יותר להביט בדבר.

אדם עושה שמחה משום שהקב״ה נתן לו דבר לשמוח בו, והוא רוצה להודות לו. אבל אינו רוצה להודות לבדו. הוא רוצה שאחרים יהיו בתוך ההודאה הזאת.

יש לי על מה להודות לה׳. בואו לשמוח עמי בחסדו.

זה בדיוק מה שאומר דוד המלך:

אוֹדֶה ה׳ מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ

תהלים קט, ל

אודה לה׳ מאד בפי, ובתוך רבים אהללנו.

ההודאה יוצאת לרבים. לא משום שאני זקוק לקהל, אלא משום שטובו של הקב״ה ראויה להתפרסם. ועכשיו האורחים אינם באים לשרת את עצמם, ובעל השמחה אינו עושה את השמחה לשרת את עצמו. כולם נאספו סביב דבר הגדול מכולם.

מדוע היה בתודה לחם רב כל כך

התורה קבעה רעיון זה בתוך קרבן.

מי שניצל מסכנה הביא קרבן תודה. עם הבהמה באו ארבעים חלות, הרבה יותר ממה שמשפחה אחת יכולה לאכול. וכולן נאכלות ליום ולילה אחד בלבד, זמן קצר בהרבה משל שלמים רגילים.

מדוע לחם רב כל כך, וזמן מועט כל כך? מבאר הספורנו:

וּבְרִבּוּת הַלֶּחֶם יִתְפַּרְסֵם הַנֵּס לְאוֹכְלִים רַבִּים, וְכֻלָּם נֶאֱכָלִים בִּזְמַן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהֵם לְיוֹם וָלַיְלָה

ספורנו ויקרא ז, יא

אינו יכול לשבת בפינה ולאכול את קרבנו בשקט. יש יותר מדי, והזמן קצר מדי. הוא מוכרח להכניס אנשים. ותוך כדי שהם אוכלים, הם שומעים את הסיפור: מה אירע לו, ואיך הצילו הקב״ה.

מי שקיבל את החסד נעשה למי שנותן לאחרים הזדמנות להודות לה׳ עמו.

זוהי שמחה. לא ראו מה קרה לי, אלא ראו מה עשה ה׳. בואו להודות לו עמי.

גם האורח מקריב תודה

נחזור לגמרא ההיא על האורח בחתונה. אין היא מסתיימת באזהרה. היא ממשיכה ואומרת מה זוכה האורח שכן משמח את החתן:

רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּאִילּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה

ברכות ו:

כאילו הקריב קרבן תודה.

האורח הרוקד, המברך, המעודד ומשמח את החתן אינו צופה מן הצד בהודאה של אחר. הוא הצטרף אליה. שמחתו היא חלק מן הקול החמישי שמנתה הגמרא: קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳.

משום כך מקפידים חז״ל כל כך על האורחים. החתונה אינה מאורע שהם נקלעו אליו. נוכחותם, ריקודיהם וברכותיהם הם חלק מעבודת היום.

ומשום כך גם הגאוה אין לה מקום שם. ברגע שהאורח שואל מה יוצא לי מזה?, משהו השתנה. וברגע שבעל השמחה שואל מה אני מקבל מכל מי שבא?, משהו השתנה גם אצלו.

ואז באות התשואות

לפעמים קל ביותר לראות את השינוי בסוף הערב, כשכולם מתאספים סביב בעל השמחה.

איזו שמחה נאה! הכל היה מושלם! איזה מארח!

יש לכך מקום. הכרת הטוב לאלה שטרחו היא אמת, ויש בה ממש.

אבל אם איננו נזהרים, תשומת הלב זזה בלי שאיש מרגיש. השמחה התחילה בהקב״ה. ועכשיו כולם משבחים את האוכל, את האולם, את המשפחה, את בעל השמחה, את האופן שבו נעשה הכל. והקב״ה, הסיבה שהיה בכלל על מה לשמוח, נדחק לשוליים.

והרי זה פלא. נאספנו לחגוג דבר שבקדושה, ובסוף חגגנו את עצמנו.

שאלה אחת לפני כל שמחה

ישנה שאלה פשוטה שאדם יכול לשאול לפני כל שמחה: האם זה בשבילי, או בשביל השמחה?

כשאני בעל השמחה: האם אני מזמין אנשים משום שאני רוצה שיהיו עמי בהודאה לה׳, או משום שאני זקוק לתשומת לבם?

כשאני האורח: האם אני הולך משום שאני רוצה לתת שמחה, או משום שאני צריך משהו מן הערב?

וכשכולנו יחד: האם אנו חוגגים את עצמנו, או את מי שנתן לנו על מה לחגוג?

שמחה אמיתית מוציאה את הגאוה מן המרכז. לא בעל השמחה, לא האורח, לא האוכל, לא המחמאות. הקב״ה הוא במרכז.

ואז קורה דבר נפלא. בעל השמחה זוכה לתת. האורח זוכה לתת.

בעל השמחה יכול לעמוד שוב ליד הפתח ולהתבונן בחדר. אבל עכשיו אינו סופר מי בא. הוא מביט באולם מלא אנשים שבאו להודות לה׳ עמו, וזה הדבר הטוב ביותר שבו.

כולם הולכים לביתם לאחר שהיו חלק מדבר שמעולם לא היה בשבילם מלכתחילה.

זוהי שמחה.

בהשראת שיעורחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, שַׁעַר הַבִּטָּחוֹן #351: אֶת מִי אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְרַצּוֹת? וּבְעִנְיַן קָאמְפְּלִימֶענְטמאת הרב שמעון שפיצר

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה