לֵב לָדַעַת

כתבים · אמונה

בשביל מה הבריאות שלנו?

שני אנשים יושבים באותו חדר המתנה אצל הרופא, ועושים בדיוק אותו דבר. האחד אוחז בעולם הזה. השני אוחז בתכליתו.

· 5 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים7 פרקים
  1. דבר שבא בחנם
  2. השמירה על הבריאות היא מצוה
  3. שני אנשים בחדר ההמתנה
  4. פרוזדור, ולא טרקלין
  5. העבד שאינו רוצה לצאת
  6. לחיות, ולא להיאחז
  7. שוב בחדר ההמתנה

חדר המתנה אצל הרופא. כסאות רכים, שעון על הקיר, ערימת עיתונים ישנים שאיש אינו קורא.

שני אנשים יושבים זה לצד זה, וממתינים שיקראו בשמם. כל אחד מהם שומר על בריאותו, כראוי. מבחוץ, הם נראים בדיוק אותו דבר.

אבל בפנים, הם עשויים לעמוד בשני מקומות שונים לגמרי. וההבדל ביניהם מגלה הרבה על האופן שבו אנו מביטים בעולם הזה.

דבר שבא בחנם

נתחיל בדבר פשוט על הדרך שבה פועלת הרפואה בימינו.

יותר ויותר ממנה עובר דרך ביטוחים, סבסוד, מוסדות הממשלה ותשלומים שמשלם מישהו אחר. הרופא והחולה אינם עוד בקשר פשוט של אדם העוזר לחברו. ביניהם עומדים חברות, טפסים, תקנות וחשבונות.

לעזור למי שאין ידו משגת לשלם על רפואה הוא חסד גדול. אין זו השאלה. השאלה היא מה קורה לכל דבר כשהוא מגיע אלינו בלי הקשר הטבעי של ערך, טורח ואחריות.

התורה מדברת על כך בפרשת משפטים. עבד עברי עובד שש שנים, ואז:

וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם

שמות כא, ב

האור החיים עומד על המלה האחרונה, חִנָּם:

וְאָמְרוֹ תֵּבַת חִנָּם לִרְמֹז עַל יַד מִי תִּהְיֶה הַיְּצִיאָה, עַל יְדֵי חִנָּם שֶׁהוּא סמא״ל וְחֵילוֹתָיו, שֶׁהֵם נִרְמָזִים בְּתֵבַת חִנָּם, כְּאָמְרָם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (זוהר ח״ב קכח,ב) כִּי בְּמִילֵי דְּמַגָּנָא הוּא זֵינַיְיהוּ דְּהַהִיא סִטְרָא, וְלָזֶה לֹא שַׁלְטֵי בִּדְבַר מִצְוָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בְּדָמִים יְקָרִים. וְכֵן תִּמְצָא שֶׁכָּל דְּבַר טֻמְאָה בָּא בְּחִנָּם, מַה שֶׁאֵין כֵּן דְּבַר מִצְוָה וּקְדֻשָּׁה צָרִיךְ לָהֶם טֹרַח גָּדוֹל וְדָמִים יְקָרִים

אור החיים שמות כא, ב

בשם הזוהר מבאר האור החיים, שכחו של היצר הרע הוא במילי דמגנא, בדברים הבאים בחנם. זהו כלי זינו. ואין לו שליטה במצוה שאדם עושה בדמים יקרים.

הריק בא בקלות, בחנם. הקדוש דורש טורח אמיתי ומחיר אמיתי. והטורח הזה הוא עצמו מה ששומר עליו.

כך הוא במערכת הרפואה, וכך הוא בנו. מה שאנו מקבלים בחנם, לעתים רחוקות אנו שואלים בשביל מה הוא ניתן.

והדבר היקר ביותר שאנו מקבלים בחנם הם החיים עצמם. בכל בוקר אנו קמים בגוף שפועל, ומעולם לא שילמנו עליו. השאלה היא אם אנו מתייחסים אליו כאל דבר שיש לאחוז בו, או כאל דבר שיש להשתמש בו.

השמירה על הבריאות היא מצוה

נאמר תחילה בבירור: השמירה על הבריאות אינה חולשה. היא עבודת ה׳.

התורה אומרת על אדם שהוכה: וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יט). ולמדו חז״ל מן המלים האלה:

מִכָּאן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת

בבא קמא פה.

ונצטוינו:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם

דברים ד, טו

ואותו אור החיים מפרש את כל פרשת העבד כמשל על כל אדם. מיהו העבד?

חֵלֶק אֶחָד רוּחָנִי וְהוּא הָעִקָּר, וְחֵלֶק אֶחָד גַּשְׁמִי שֶׁבָּרָא ה׳ לַנְּשָׁמָה לְשַׁמְּשָׁהּ, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ מְקַיֵּם כַּמָּה מִצְווֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳, וְלוֹ יִקָּרֵא שֵׁם עֶבֶד

אור החיים שמות כא, ב

הגוף הוא העבד הנאמן של הנשמה. על ידו אנו מניחים תפילין, נותנים צדקה, יושבים אל שולחן השבת, עוזרים לחבר. עבד טוב כזה ראוי שישמרו עליו.

לכן אנו הולכים לרופאים. אנו נוטלים את התרופות. אנו מתפללים על רפואה. אנו שומרים על הגוף שה׳ הפקיד בידינו. כל זה ישר וטוב.

השאלה אינה לעולם אם אנו שומרים על עצמנו. השאלה היא מדוע.

שני אנשים בחדר ההמתנה

נחזור אל שני הכסאות ההם.

האחד חושב: ה׳ נתן לי חיים, והגוף הזה הופקד בידי. אני רוצה להמשיך לעשות את מה שנשלחתי לעשות כאן, כל זמן שהוא רוצה שאהיה כאן.

השני חושב: איני יכול לדמיין שאאבד משהו מכל זה. הבית שלי, הסדר שלי, הנוחיות שלי. אני צריך שהכל יחזור בדיוק למה שהיה.

אותו תור. אותן בדיקות. פעמים רבות, אותן תפילות. אבל האחד שומר על שליחות, והשני שומר על עולם שאינו יכול לשאת את המחשבה להיפרד ממנו.

הראשון הוא עבודת ה׳. השני עלול להפוך לאט לאט לדבר אחר: דביקות עמוקה בעולם הזה, שבה העולם הזה חדל להיות המקום שבו אנו עובדים, ונעשה לכל מהותנו.

הדבר ניכר בדברים קטנים. כל סימן נבדק באינטרנט בשעות הלילה המאוחרות. כל מומחה חייב להימצא. כל טיפול חדש חייב להינסות. לא משום שהרופא יעץ כך, אלא משום שאי הוודאות עצמה נראית בלתי נסבלת.

פרוזדור, ולא טרקלין

מדוע נראה לנו העולם הזה סופי כל כך?

משום שאנו חיים בתוכו במלואנו. הבית, הפרנסה, התכניות, הבריאות, סדר היום: הכל נעשה לכל המציאות שלנו. וכשמשהו מאיים על המציאות הזאת, נדמה שהכל מונח על הכף.

המשנה מציעה תמונה שלווה יותר:

הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין

אבות ד, טז

העולם הזה הוא פרוזדור המוביל אל טרקלין.

אין זו מחשבה מפחידה. זו מחשבה מנחמת. פרוזדור אינו מקום שבו אדם כלוא. הוא מקום שעוברים בו בדרך אל מקום נפלא. איש אינו נבהל בפרוזדור. מתקנים את עצמם, והולכים בתכלית.

כשאדם חי באמת עם התמונה הזאת, החולי אינו חדל להיות חשוב. אבל הוא חדל להיות סוף הסיפור.

העבד שאינו רוצה לצאת

לפרשת העבד יש תפנית מפתיעה. אחרי שש שנים, העבד יכול לומר שאינו רוצה לצאת לחפשי:

אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי

שמות כא, ה

האור החיים מפרש זאת על אדם האוהב את אדונו עד כדי כך שהוא רוצה להישאר בעולם הזה:

אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, שֶׁהֵם הַנְּשָׁמָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה…

אור החיים שמות כא, ה

ומביא לדוגמה את משה רבינו. משה התחנן לחיות ולהיכנס לארץ ישראל, לא בשביל פירותיה ולא בשביל נוחותה, אלא כדי לקיים את המצוות שאינן מתקיימות אלא שם.

נמצא שהאמונה בעולם הבא אינה גורמת לנו לחוס פחות על חיינו. היא גורמת לנו לחוס עליהם יותר, מן הטעם הנכון. כל יום כאן הוא יום ללמוד, להתפלל, לעשות חסד עם מישהו, לגדול. כל זה אפשרי רק בפרוזדור.

זהו הטעם הבריא לרצות עוד שנה, ועוד שנה אחריה. לא איני יכול להיפרד מן העולם הזה, אלא ראה כמה עוד אוכל לעשות בו.

לחיות, ולא להיאחז

התורה אומרת על המצוות:

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם

ויקרא יח, ה

עלינו לחיות בהן. החיים יקרים, ואנו שומרים עליהם בכל כוחנו.

אבל לחיות ולהיאחז אינם אותו דבר.

אדם יכול לעבור את אותו טיפול עצמו בשתי דרכים. הוא יכול לעשות כל מה שבידו באמונה שלווה, ביודעו שהתוצאה בידי ה׳. או שהוא יכול לעבור אותו מתוך פחד, כאילו כל קיומו תלוי ביכולתו לשלוט בכל תוצאה.

מה שהוא עושה עשוי להיות זהה. מה שמשתנה הוא הלב שבו הוא עושה זאת.

נעשינו מומחים נפלאים לרפא חולאים ולהאריך חיים. השאלה העדינה היא אם אנו משקיעים אותה מידה של זהירות בהבנת בשביל מה חיינו.

שוב בחדר ההמתנה

נצייר שוב את שני הכסאות.

האחות קוראת בשם. האיש הראשון קם, והוא שליו. לא משום שהוא יודע איך יעבור הביקור, אלא משום שהוא יודע בידי מי הוא נתון. הוא שומר על דבר יקר שהופקד בידו, כדי שיוכל להמשיך להשתמש בו היטב.

זוהי המטרה. לא להיאחז בעולם הזה בכל מחיר, אלא להשתמש בכל יום שה׳ נותן לנו, כל זמן שהוא נותן.

גוף בריא הוא מתנה נפלאה. והוא נפלא עוד יותר כשאנו יודעים בשביל מה הוא ניתן.

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה