לֵב לָדַעַת

כתבים · תשובה

משל הטיסה

ראש השנה, יום הכפורים, סוכות ושמחת תורה אולי אינם ארבעה מאורעות נפרדים. אולי הם ארבעה שלבים של מסע אחד.

· 12 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים20 פרקים
  1. ארבע שאלות קודם שנתחיל
  2. האוירון
  3. הטייס
  4. החיים למטה
  5. הטייסים המדומים
  6. הטייס רואה את שורה 182
  7. ספר הסודות
  8. המדרגות הנסתרות
  9. חדר הזכוכית
  10. למה דוקא ישראל?
  11. ואז מגיע ראש השנה
  12. פחד ראש השנה
  13. ואז מראים לך את מצלמות האבטחה
  14. יום הכפורים
  15. אם כן, האם הפחד היה התכלית?
  16. סוכות: ההזמנה
  17. שמחת תורה: רגע, זו היתה המפה
  18. ולבסוף האוירון נוחת
  19. ארבע השאלות, תשובה אחת
  20. הטיסה כולה במשפט אחד

קודם שנדבר על ראש השנה, נשכח לרגע כל מה שאנו יודעים על ראש השנה.

שהרי אם נתבונן באמת במה שאנו אומרים שמתרחש בשבועות הללו, עולות שאלות גדולות מאד.

ארבע שאלות קודם שנתחיל

א. מה באמת מתרחש בראש השנה?

אנו אומרים שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפני ה׳ בדין. לא רק המתפללים בבית הכנסת. לא רק ישראל. כל בני האדם.

חיים. מות. בריאות. פרנסה. מדינות. השנה הבאה.

אבל מיליארדי בני אדם אינם יודעים כלל שהיום ראש השנה. הם נוסעים לעבודתם, אוכלים ארוחת בוקר, ישנים, נופשים.

ואף בישראל: אחד הכין עצמו כל ימי אלול, אומר תהלים, שומע קול שופר ועומד ברעדה. וחברו בקושי יודע איזה יום היום.

אם כן, מה בדיוק מתרחש כאן? האם ראש השנה מתקיים בין שאנו משתתפים בו ובין שלא? ואם כן, מה משתנה כשאנו יודעים?

ב. למה כל הפחד?

ראש השנה מלא יראה. דין. שופר. אימת הדין. מי יחיה ומי ימות.

אבל למדנו גם שה׳ הוא תכלית הטוב. הוא אוהב אותנו. הוא חפץ בטובתנו.

וכי רוצה הוא שנפחד? מה תועלת יש בכך? הפחד פעמים רבות עושה את האדם פחות בריא, פחות מיושב בדעתו ופחות מחובר.

אם התכלית היא אמונה, אהבת ה׳ וקרבת אלקים, למה לפתוח את השנה ברעדה? ולמה השופר, סמלו הגדול של היום, קשור דוקא לזה:

אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ

עמוס ג, ו

ממה בדיוק עלינו לפחד?

ג. וכי משחק הוא כל זה?

ה׳ ברא אותנו. הוא ידע שיהיה לנו יצר הרע. הוא ידע שנטעה ונחטא.

ואז, בכל שנה: אנו חוטאים, ה׳ דן, אנו נבהלים, מבקשים מחילה, מתודים, עושים תשובה, בא יום הכפורים, וה׳ מוחל. והגלגל חוזר חלילה.

אם סוף סוף רוצה ה׳ למחול, למה יש דין? ואם הדין מחייב עונש, למה ברא תשובה שיכולה להפוך את הכל?

למה ברא בריות שיכולות להתרחק ממנו, ואחר כך בנה סדר שלם להחזירן? מה רוצה ה׳ להשיג בכל המהלך הזה?

ד. ולמה הכל נגמר בשמחה?

זו אולי השאלה התמוהה מכולן.

ראש השנה: רעדה. עשרה ימים אחר כך, יום הכפורים: לא אכילה, לא שתיה, וידוי אחר וידוי.

ימים אחדים אחר כך: זמן שמחתנו. אוכלים, שותים, יושבים בסוכה ושמחים. ואחר כך שמחת תורה, ואנו נוטלים את התורה ורוקדים כתינוקות.

איך נהפכה התקופה המפחידה ביותר בשנה לשמחה אחת גדולה?

אולי ראש השנה, יום הכפורים, סוכות ושמחת תורה אינם כלל מאורעות נפרדים. אולי הם ארבעה שלבים של מסע אחד.

וכדי להבין את המסע הזה, נצייר לעצמנו משל.

האוירון

נצייר לעצמנו אוירון עצום. הוא נראה כאוירון גדול רגיל, אלא שגדול הוא הרבה יותר: כמה קומות של נוסעים, אלפי אנשים, שורות של מושבים, חלונות, מזון, מסכים, מחלקות שונות.

והוא באמצע טיסה ארוכה מאד.

אבל יש בו דבר יוצא דופן. בראשו, מעל הקומות הרגילות, יש חדר זכוכית מפואר. רוב הנוסעים למטה כמעט אינם מבחינים בו.

ובפנים, המראה מעורר השתאות. זכוכית מכל צד. העננים תחתיך. השמים לכל רוח. הכל שקט.

שם יושב הטייס.

הטייס

אין זה טייס רגיל. הוא לא רק למד להטיס את האוירון הזה. הוא תכנן אותו. הוא תכנן את המנועים, את האויר שבו הוא טס, ואת החוקים שבלעדיהם לא היתה טיסה אפשרית כלל.

הוא מכיר כל סנטימטר באוירון. שום דבר אינו מפתיע אותו. שום דבר אינו מכביד עליו. שום דבר אינו מערער את שליטתו.

למטה אולי יש טלטלות ואלפי אנשים צועקים. למעלה: שלוה גמורה. הטייס יודע בדיוק לאן הולך האוירון.

הנמשל. האוירון הוא הבריאה. הטיסה היא קיומנו. הטייס הוא הקב״ה.

ה׳ לא ברא את העולם והניחו להתנהל מאליו. כל רגע של מציאות תלוי בו.

וזו הנקודה הגדולה הראשונה של המשל כולו: ה׳ אינו צריך את האוירון. אינו צריך נוסעים, ולא שבחים, ולא אנשים למטה שצועקים “איזה טייס נפלא!” אין לו שום חסרון.

הטיסה כולה קיימת בשבילנו. ה׳ ברא את המציאות משום שרצונו להיטיב. והטוב הגדול ביותר שיכול לתת לנברא אינו עוד הנאה אחת. הוא האפשרות להכיר אותו ולהיות דבוק בו.

החיים למטה

ועכשיו נרד שוב למטה, ששם איש אינו חושב על כל זה. כולם טרודים.

עגלת המזון עוברת. נוסע אחד מקבל את המנה שרצה, וחברו לא. לזה יש מושב טוב יותר. אצל זה המושב אינו נוטה לאחור. זה מועבר למחלקה גבוהה, וחברו מקנא בו. זה יושב ליד החלון, וחברו חפץ במקומו. זה נעלב. וזה רוצה שכולם ישימו לב כמה חשוב הוא.

ולאט לאט שוקעים הנוסעים כולם בעולם הקטן שסביב מושבם.

זהו העולם הזה. ודברי חז״ל נעשים כמעט מוחשיים לעין:

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

אבות ד, כא

תאוה. המזון דבר נפלא הוא; ה׳ בראו. אבל נצייר נוסע ששקוע כל כך בעגלת המזון עד ששכח שהוא טס למקום כלשהו. כל קיומו נעשה: “מתי תבוא העגלה הבאה?” זו תאוה: ליטול הנאה קטנה אחת מן הדרך ולעשותה לתכלית הדרך.

קנאה. הוא היה שמח לגמרי במושבו. ואז הוא מבחין שליושב מעבר למעבר יש מקום לרגליים רחב יותר בטפח, ופתאום מושבו שלו אינו נסבל. לא נשתנה דבר במושבו. רק שם לבו למושבו של חברו.

כבוד. אחד מועבר שלש שורות קדימה, וכולם מביטים עליו אחרת. הוא מתחיל להרגיש “אני חשוב”. ומפני מה? מפני המקום שהוא יושב בו, באוירון שבין כך ובין כך עתיד לנחות.

אין אלו בהכרח רעים כשלעצמם. הצער עמוק יותר: אנו נעשים שקועים כל כך במה שמתרחש בתא הנוסעים, עד ששוכחים שאנו בטיסה.

הטייסים המדומים

ואז קורה דבר מוזר עוד יותר.

נוסע אחד שולט בעגלת המזון, והבריות מתחילות לחשוב שבזכותו הם אוכלים. אחר מבין במיזוג האויר, וכולם תלויים בו. אחר חזה נכונה את הטלטלות שלש פעמים, ומיד מתקבצים סביבו: “הוא יודע מה יהיה!”

ולבסוף נותנים בני אדם כח עליון לדברים שהם עצמם בתוך האוירון.

זו השטות של עבודה זרה. לא רק השתחויה לפסל. בעומק הדבר, פירושה ליטול דבר מתוך הבריאה ולהתייחס אליו כאילו יש לו כח משלו.

ממון. בני אדם. ממשלות. הטבע. מעמד. הממונה עלי. הקשרים שלי. השכל שלי.

כולם אמיתיים. כולם עשויים להועיל. אף אחד מהם אינו מטיס את האוירון.

הטייס רואה את שורה 182

ועכשיו נצייר שמרשים לך לעלות למעלה יותר, ואתה רואה מסכים המראים מה מתרחש בכל רחבי האוירון. הטייס מכיר כל נוסע, כל מושב, כל מצב.

נקישה. חגורת הבטיחות בשורה 182 ננעלת. הנוסע מושך בה. כלום. הוא זועם: “למה אינני יכול לקום?”

בצד השני של האוירון, המסך של אחד כבה. מנתו של אחר אינה מגיעה כלל. אחד מועבר ממושב שמאד חפץ בו. אחד נקלע לטלטלות קשות.

מלמטה: למה? למה אני? למה עכשיו? למה נראה שלכל האחרים טוב ונוח?

אבל למעלה אתה מבין שהטייס רואה דברים שהנוסע אינו יכול לראות.

איננו טוענים שאנו יודעים למה בא יסור זה או אחר. זו בדיוק הנקודה. הנוסע רואה את שורה 182. הטייס רואה את הטיסה.

זו השגחה פרטית.

אמונה אינה להעמיד פנים שהחגורה הנעולה אינה כואבת. אמונה היא הידיעה שבתא הטייס יש ידיעות שאינני יכול לראות ממושבי, ושמי שיודע אותן הוא טוב.

ספר הסודות

ועכשיו נצייר שבין הנוסעים יש ספר מופלא, שנמסר מדור לדור.

בתחילה הוא נראה כספר הוראות. אכול זה. אל תאכל זה. שבות ביום זה. הנח זה על זרועך. ברך ברכה זו. אל תדבר כך. שא ותן כך. תקע קול זה ביום זה. שב תחת ענפים אלו בשבוע זה.

אבל ככל שלומדים אותו ביתר רצינות, כך הוא נעשה מפליא יותר, כי טמונים בו לכל אורכו רמזים על האוירון עצמו.

יש קומה נוספת מעליך. יש מדרגות מאחורי הקיר הזה. הדלת הזאת נפתחת בשעה מסוימת. המעשה הזה קשור לדבר שמתרחש למעלה. היום הזה אינו כאתמול.

ולאט לאט אתה מבין שאין הוא רק מורה לנוסעים איך להתנהג. הוא מגלה את המבנה הנסתר של הטיסה.

זו התורה. היא מלמדת אותנו איך רוצה ה׳ שנחיה. אבל עמוק מזה, היא מלמדת אותנו מהי המציאות: מי מטיס, למה אנו כאן, מה חשוב ומה לא, ואיך מתקרבים אל הטייס.

המדרגות הנסתרות

כך יכולים בני אדם שונים לחיות באותו אוירון ולחוות מציאויות שונות לגמרי.

דעת תא הנוסעים. אדם חי כמעט כולו למטה. מה יש לי? מה חסר לי? מי מחבב אותי? כמה כסף יש לי? מה יהיה מחר? אפשר שהוא מאמין בה׳, אבל בהרגשתו תא הנוסעים הוא העולם כולו.

אמונה. הוא מוצא מדרגות. עכשיו הוא חי עם הידיעה: יש טייס. הוא עדיין עובד, אוכל ורוצה דברים, אבל מתחיל להבין ששום דבר למטה אינו קיים מעצמו.

השגחה. הוא עולה גבוה יותר. עכשיו ה׳ אינו רק “אי שם למעלה”. ה׳ מכיר את מושבי. חיי מתרחשים לפניו.

קרבה. ולבסוף יש אנשים שה׳ ממשי להם יותר מכל מה שמסיח את הדעת למטה. כאן אנו מדברים על צדיקים.

הצדיק עדיין חי באוירון. הוא אוכל, ישן, יש לו משפחה, הוא מרגיש כאב. אבל הוא מצא מדרגות שרוב הנוסעים כמעט אינם יודעים שהן קיימות.

אחד למטה צועק: “נגמרה עוגת השוקולד!” והצדיק חושב: אילו ידעת מה יש למעלה.

לא משום שעוגת שוקולד רעה היא. משום שהוא טעם דבר טוב ממנה.

חדר הזכוכית

ויש עוד החדר העליון מכולם, חדר הזכוכית שמעל האוירון. מקום של בהירות שאין כמותה.

בעולם הזה הטייס נשאר נסתר. גם הצדיק הגדול ביותר חי בהסתר פנים במדה מסוימת.

אבל יש רגעים, על ידי תורה, תפלה, שבת, מצוות ורגעים נדירים של בהירות רוחנית, שבהם האדם מציץ ורואה מה פירוש לחיות קרוב לה׳. ופתאום כל מה שלמטה נעשה קטן יותר. לא חסר ערך. קטן יותר.

כי הוא מגלה שההנאה הגדולה ביותר באוירון הזה אינה לקבל עוד ועוד מן הטייס. היא להיות עם הטייס.

וההבחנה הזאת משנה את הכל.

פעמים רבות באים בני אדם אל ה׳ מפני ש: אני צריך מושב טוב יותר. אנא תקן את המסך שלי. אנא שלח עוד מזון. אנא הפסק את הטלטלות.

ובודאי אנו מתפללים על צרכינו. אבל בסופו של דבר ה׳ רוצה לתת לנו דבר גדול לאין ערוך: את עצמו. קשר עמו.

למה דוקא ישראל?

ועכשיו מתבהרת שאלה נוספת. למה ניתנה התורה לישראל? וכי אין ה׳ חס על שאר הנוסעים באוירון?

ודאי שחס. גם הם נוסעיו. תכלית תולדות העולם אינה שקבוצה קטנה אחת תמצא את ה׳, ושאר כל העולם יישאר למטה לעולם. התכלית היא:

וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ

זכריה יד, ט

כל העולם יכיר את בוראו. ולכלל ישראל ניתנה שליחות מיוחדת:

מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

שמות יט, ו

ללמוד את ספר ההוראות. למצוא את המדרגות. לחיות עם הטייס. ולהביא את הידיעה הזאת אל העולם.

אין הזכות רק בכך שהדרך למעלה פתוחה לפנינו יותר. יש עמה אחריות: להראות לתא הנוסעים שיש באוירון יותר מתא הנוסעים.

ואז מגיע ראש השנה

פעם אחת בשנה אומר לנו ספר ההוראות: היום, שימו לבכם לתא הטייס.

הנוסע הרגיל מתעורר. קפה. ארוחת בוקר. עבודה. מיליארדי בני אדם אינם יודעים כלל שמתרחש דבר מיוחד.

אבל ראש השנה אינו חל משום שאנו יודעים עליו, כשם ששבת אינה נעשית שבת משום שמישהו עושה קידוש. המציאות באה. השאלה היא אם אתה מסוגל להשיג אותה.

בראש השנה ה׳ מחדש את עולמו ודן אותו. ומי שלמד את ספר ההוראות מוזמן לעמוד על מה שמתרחש.

ופתאום אתה מביט בלוח המחוונים של המציאות. חיים. בריאות. פרנסה. מדינות. משפחות. השנה הבאה. כל מה שאנו מניחים שפשוט ימשיך, מתברר שהוא תלוי לגמרי בה׳.

עכשיו נוכל לענות על השאלה הראשונה. ומה עם מי שאינו יודע שהיום ראש השנה? הוא עדיין באוירון. הטיסה אינה תלויה בידיעתו. הוא פשוט אינו יודע שדלת תא הטייס פתוחה.

פחד ראש השנה

ועכשיו דבר מפתיע: ככל שמתקרבים לתא הטייס, כך רועדים יותר.

וכי הטייס מסוכן? לא. כמעט להפך.

למטה, הנוסע שליו משום שאין לו מושג מה מתרחש. למעלה, אתה רואה את גודל מה שמתנהל שם: אלפי נפשות, מזג האויר, הרוחות, הגובה, היעד, כל פרט ופרט. ואתה מבין: זה אמת.

זו יראה. לא “ה׳ מפחיד”, אלא “ה׳ אמת”.

הכל תלוי בו. הנשימה הבאה שלי אינה מובנת מאליה. מחר אינו מובן מאליו. העולם אינו מובן מאליו. אני עומד לפני מלכו של עולם.

לכן צדיק עשוי לרעוד יותר ממי שכמעט אינו חושב על ראש השנה. לא משום שבטחונו בה׳ פחות, אלא משום שהוא רואה יותר. ככל שרואים יותר מתא הטייס, כך המלכות מכריעה יותר את האדם.

זה השופר. התעורר. הבט למעלה. לרגע אחד, חדל מלהביט בשורה 182.

אתה טס.

ואז מראים לך את מצלמות האבטחה

ועכשיו נעשה הדבר לא נוח, כי אתה רואה את מה שצולם למטה.

יש נוסעים שלא רק הסיחו דעתם. הם הזיקו לאוירון. אחד קרע מושב. אחר השחית ציוד. אחד ניסה לשבור חלון.

ואז אתה רואה את עצמך. דברים שידעת שהטייס אינו רוצה בהם, ועשית אותם בכל זאת. דיבורים. בחירות. רגעים.

הוא ראה הכל. שום דבר לא היה נסתר.

אבל הנה הדבר המפליא: הטייס אינו נדהם.

ה׳ ברא את האדם ביודעו בדיוק מה פירוש בחירה חפשית. הוא עשה עולם שבו אפשר לבחור, וממילא עולם שבו אפשר להיכשל.

אין הוא רוצה בנזק. החטא אמיתי. התוצאות אמיתיות. אבל הוא ברא דבר שלא יכול היה להתקיים כלל בעולם שאיש אינו יכול להיכשל בו: תשובה. האפשרות לשוב.

יום הכפורים

נצייר את הנוסע שניסה לשבור את החלון. אחרי שראה את הצילומים, הוא מתבייש. “אני האחרון שהטייס רוצה למעלה.”

ואז נפתחת דלת תא הטייס, והפעם קורה דבר אחר. הטייס בא לקראתו.

הנוסע אינו יכול להרים את עיניו. ובמקום לומר לו “אבדה תקותך”, הטייס נותן לו דרך לשוב.

לא משום שהנזק לא היה חשוב. לא משום שהדין אינו אמת. אלא משום שהקשר יכול לעמוד אפילו מול כשלון.

ועכשיו הנוסע מגלה בטייס דבר שלא יכול היה ללמוד לעולם רק מלהביט בו מטיס: רחמים, מחילה, תשובה. כחו של ה׳ לקבל אדם בחזרה.

ופתאום אתה מבין למה עשה ה׳ עולם שהכשלון אפשרי בו. לא משום שרצה בחטא, אלא משום שנברא שיכול לעזוב ולבחור לשוב, יכול לזכות לקשר שנוסע הפועל כמכונה לא יזכה לו לעולם.

לכן יום הכפורים אינו רק “יפה, העונש שלי בוטל”. זה קטן הרבה מדי. זו התגלות נוספת של מי שה׳ הוא.

ראש השנה גילה מלכות. יום הכפורים מגלה רחמים.

אם כן, האם הפחד היה התכלית?

לא. עכשיו נוכל לענות על השאלה השניה.

הפחד מעולם לא היה התחנה האחרונה. הפחד הוא מה שקורה כשהדמיון מתמוטט: כשאני חדל להאמין שמושבי הקטן הוא מרכז המציאות, ופתאום פוגש דבר גדול ממני לאין ערוך.

זו יראה. אבל היראה אמורה להוביל למקום מסוים. קרוב יותר.

לכן אין לוח השנה של ישראל נגמר ביום הכפורים.

סוכות: ההזמנה

אחרי הדין, הוידוי והמחילה, אומר ה׳: עכשיו בוא שב עמי.

האוירה משתנה לגמרי. אין בית דין. אין צילומי אבטחה. מקום פרטי של קרבה.

זה חג הסוכות, זמן שמחתנו.

אנו יוצאים מדירת קבע, ועמה מן הדמיון שהבנין הזה מגן עלי, ממוני מגן עלי, תכניותי מגינות עלי, חגורת הבטיחות שלי למטה שומרת עלי. אנו יושבים בצל הסוכה ואומרים: בטחוני האמיתי היה הטייס מתחילה ועד סוף.

ואנו אוכלים, שותים ושמחים. כי תכלית ראש השנה מעולם לא היתה להפחיד אותך מה׳. היא היתה להביאך לכאן, אל הקשר.

לא “עכשיו ייתן לי ה׳ את כל מה שלמטה”, אלא דבר גדול הרבה יותר: זכיתי להיות קרוב אליו.

שמחת תורה: רגע, זו היתה המפה

ואז הרגע האחרון. אחרי כל המסע, אתה מביט למטה, והנה התורה בידך. אותה תורה שהיתה בידך קודם ראש השנה.

ופתאום אתה מבין מה החזקת בידך.

רגע. היא סיפרה לנו על הטייס כל הזמן. היא אמרה לנו מתי חל ראש השנה. היא לימדה אותנו מה פירוש מלכות. היא הראתה לנו תשובה, גילתה את יום הכפורים, והראתה לנו את הדרך אל הסוכה. היא לימדה אותנו איך לחיות בכל יום חול רגיל ביודענו שאנו באוירון.

זו היתה המפה.

לכן אין אתה רק פותח אותה ולומד עוד פסקה. אתה אוחז בה. מחבק אותה. רוקד עמה. הרי ס׳איז דאס! הנה היא!

ה׳ נתן באמת לבני אדם ספר שעל ידו יוכלו למצוא אותו. זו שמחת תורה.

ולבסוף האוירון נוחת

למה העולם הזה מבלבל כל כך? משום שאנו באמצע הטיסה.

הטייס נסתר. תא הנוסעים רועש. המסכים בוהקים. הטלטלות מורגשות כממשיות. הכסף נראה חשוב עד מאד. דעת הבריות נראית חשובה עד מאד. הכאב יכול להכריע את האדם. לפעמים אינך מבין למה חגורתך נעולה, או לאן הולך האוירון.

זה הנסיון, וזו ההזדמנות, של העולם הזה.

אבל הטיסה אינה נמשכת לעולם. לבסוף היא נוחתת. הסתר העולם הזה נגמר, והנוסע רואה את המציאות באופן אחר. לזה אנו מכוונים כשאנו אומרים עולם הבא. אל תחשוב עליו כעוד קומה. הוא היעד.

ההזדמנות שבעולם הזה נפלאה: למצוא את הטייס קודם הנחיתה. לבטוח בו כשעדיין אינך רואה הכל. למצוא את המדרגות בשעה שכולם בוהים במסכים. לטעום קרבת ה׳ בעודך חי בעולם שבו הוא עשוי להיראות נסתר.

ארבע השאלות, תשובה אחת

ומה עם מי שאינם יודעים שהיום ראש השנה? הם באותה טיסה. ראש השנה אינו תלוי בידיעתם. הם פשוט אינם מבינים מה מתרחש למעלה.

למה הפחד? כי כשאדם רואה פתאום את גדלות ה׳, ועד כמה הוא תלוי בו לגמרי, התגובה הטבעית היא יראה. לא פחד שמא הטייס אכזר, אלא יראת הרוממות כשמגלים מי הטיס אותך כל הזמן.

למה ברא חטא, דין, תשובה ומחילה? כי ה׳ רצה בבריות שיכולות לקשר אמיתי. הבחירה מאפשרת ריחוק, וממילא מאפשרת גם את השיבה המופלאה. על ידי הדין אנו מגלים צד אחד בה׳. על ידי הרחמים, צד אחר. ועל ידי התשובה, הקשר עצמו יכול להעמיק.

ולמה הכל נגמר בסוכות ובשמחת תורה? כי הפחד מעולם לא היה היעד. הקשר היה היעד.

ראש השנה: יש מלך.
יום הכפורים: ואחרי כל מה שעשיתי, הוא עדיין רוצה בי.
סוכות: בוא שב עמי.
שמחת תורה: והנה המפה, כדי שתמצא אותי כל השנה כולה.

הטיסה כולה במשפט אחד

אולי בילינו חלק גדול מדי מחיינו בבקשה מן הטייס: “האם תוכל, בבקשה, לעשות את מושבי נוח יותר?”

וה׳ מבקש להראות לנו דבר גדול לאין ערוך: יש מדרגות ממש לצדך.

המזון טוב. המושב טוב. תהנה מן הנוף. חיה. עבוד. בנה משפחה. תהנה מן המתנות שה׳ נותן לך.

אבל אל תבלה חיים שלמים בטיסה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין, בלי להביט אף פעם למעלה.

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה